מתוסבך באמת, מלא שאלות ומיואש לגמרי מלעשות הנחות, החלטתי פתאום לעזוב הכל, לנשום עמוק ולחשוב בגדול. הכתיבה ככלי יעילה במיוחד, יושב לי וחושב, אחד על אחד.
חשובה, הכרחית, קיומית ומעודדת
מילים שטענתי בדרך זו או אחרת
באמת חשובה, אין כל ספק
אבל עד מתי? מתי תסתפק?
מתי כבר אלמד לחיות לבדי?
מתי כבר אשלים עם מי שאני?
מתי כבר ארגיש שיש חשיבות
גם כשמסביב אין עולם ואין משמעות
מתי כבר ארגיש את עצמי באמת?
מתי כבר אוכל לפרגן ולתת
לא לעולם או לחברה פנימית
פשוט לעצמי בלי שום תכלית.
העולם כבר מזמן לא סובב סביבי
כולם כבר המשיכו רק אני בשלי
עדיין צריך תמיכה וחיזוק
מילה מחזקת, טפיחה או חיבוק.
תבין כבר ילד ואולי תתבגר
חייך שלך, מה אתה חופר?
אל תצפה לתגובה או סימן
תמה התקופה, עבר כבר הזמן.
שנים רבות עמדו לצידך
ואתה את כולם ניפנפת בדרכך
ועכשיו כשכבר תם ונשלם הקונדס
עכשיו אתה פה במבט מפוייס.
עדיין ישנם אנשים מבינים
אנשים שראו שראשך בעננים
הם עדיין עוד כאן למרות שכבו האורות
תעריך כל שניה, אל תשכח להודות.
תחיה תמיד בהכרה הפשוטה
שלמרות הטעויות עוד אינך לבדך
אך באמת אל תשכח זהו סוף המשחק
אסוף כל טיפה לא חשוב המרחק.
מ. נחשון 
מהמם!
אהבתיאהבתי